ונציה

שמה של ונציה יצא מרחוק כאחד המקומות הקסומים והרומנטיים בעולם כולו. העיר מציעה ארמונות פנטסטיים, גשרים, צריחים וכיכרות מרשימים, ונחשבת לעיר ציורית ויעד חובה לכל תייר שמגיע לאיטליה. אספנו עבורכם כמה המלצות מצטיינות.

אתרים מומלצים בונציה

פיאצה סן מרקו

אחרי הליכה לאיבוד במבוך האינסופי של ונציה, במוקדם או במאוחר מגיעים כולם לכיכר סן מרקו, הכיכר היחידה בוונציה הנקראת פיאצה. לא בכדי הוכתרה על ידי נפוליאון כ'סלון היפה ביותר באירופה': זוהי הכיכר הכי מלכותית, הכי חגיגית והכי תיאטרלית באיטליה. את הכיכר מקיפים ארמונות, לפניהם שורת בתי קפה היסטוריים כ'פלוריאן' (1720), 'לאבנה' (1750), 'קואדרי' (1775) ואחרים. בחזית הכיכר נמצאת בזיליקת סן מרקו המרהיבה. הכיכר היא ליבה הפועם של ונציה, מרכזה הפוליטי, הדתי והחברתי, המקום בו נערכות החגיגות, התהלוכות, התצוגות ומופעי הרחוב. בפינת הכיכר, ליד ה'פיאצטה', הכיכר הקטנה הפונה אל התעלה, ניצב מגדל הפעמונים, 'הקמפנילה'. מולו, מגדל השעון (מוזיאון המגדל נמצא כעת בשיפוצים) בחזיתו האריה המכונף המסמל את ונציה ועל גגו פסל המורים המכים בפעמון. מעל הכל, או מתחת לכל, היונים: אלו הן בעלות הבית האמיתיות של הכיכר מאז ומעולם.

 

Basilica di san Marco

בזיליקת סן מרקו היא הכנסייה הגדולה ביותר בעיר, המוקדשת לסן מרקו – פטרונה של ונציה. בשנת 828 הובאו מאלכסנדריה שבמצריים שרידי גופתו של מרקו הקדוש, ולכבוד מאורע זה נערכה חגיגה גדולה והוחלט להקים כנסייה שבה ייטמנו ויישמרו השרידים. הכנסייה הראשונה נבנתה במאה ה-9, אך זו נשרפה במאה ה-10. במאה ה-11 נבנתה כנסייה בעלת מראה אוריינטלי: נמוכה ורחבה, בעלת כיפות נמוכות. במשך השנים כוסו קירותיה בשיש, כיפתה גבהה, וכולה עוטרה במוזאיקות מוזהבות ומחיצת תפילה (איקונוסטזיס), האופיינית לכנסיות הביזנטיות במזרח. בחזית הכנסייה חמשת שערי הכניסה, המעוטרים בקשתות מפוסלות. מעל לקשת הכניסה המרכזית, בגובה המרפסת (אליה ניתן לטפס ולהשקיף על הכיכר), נמצאים 4 סוסי הברונזה שהובאו לוונציה מקוסטנטינופול במאה ה-13 (פסלי הסוסים המקוריים נמצאים במוזיאון יצירות הכנסייה). פנים הבזיליקה מכוסה כולו בפסיפסי מוזאיקה מרהיבים. הבזיליקה בנויה בצורת צלב יווני (כשאולם האורך והרוחב שווים), ומכוסה 5 כיפות, כשהמרכזית, הנמצאת במרכז הצלב, היא הגבוהה שביניהן. לפני המזבח המרכזי נמצאת מחיצת התפילה המפוסלת שיש, ומאחוריו – 'לה פאלה ד'ורו' – la pala d’oro – מזבח העשוי כולו זהב ואבנים יקרות, מהמאה ה-10. המזבח הוא חלק מאוצר הכנסייה בו נמצאים עוד כ-283 אוצרות כסף וזהב, חלקן שלל מסעות הצלב.

Campanile di san Marco

מגדל הפעמונים, הניצב בפינת כיכר סן מרקו, הוקם לראשונה במאה ה-9 ושימש תמיד כנקודת התמצאות חשובה ליורדי הים. במאה ה-15 נבנה מחדש והוגבה, אך ב-14 ליולי 1902 התמוטט המגדל, ושוחזר בדייקנות. פעמון המגדל מצלצל 5 פעמים ביום. נוף העיר והלגונה הנשקף ממרומי המגדל, אליו מגיעים בעזרת מעלית, יוצא דופן ביופיו.

Ponte di rialto

גשר הריאלטו הוא אחד משלושת הגשרים שחוצים כיום את התעלה הגדולה, אך עד המאה ה-19 היה זה הגשר היחיד שעבר מעליה. שמו הלטיני העתיק, rivus altus, מעיד על כך שנבנה באזור בו הייתה הגדה הגבוהה ביותר לאורך התעלה. הוא נבנה במאה ה-12 כגשר צף הבנוי על גבי סירות ובמאה ה-13 הוחלף בגשר עץ. במאה ה-15 נפתחו בו חנויות ובתי מלאכה. גשר האבן הנוכחי נבנה בסוף המאה ה-16. מיקומו של הגשר נבחר בשל תנאי השטח שאפשרו את הקמתו, אך גם בשל העובדה שבמאה ה-11 הפך אזור זה למרכז המסחר של העיר. גם כיום נמצאים שוקי הירקות, הפירות והדגים של ונציה, למרגלותיו.

 

הגטו, בית הכנסת והמוזיאון היהודי בוונציה

הגטו הראשון בעולם, שהוקם בוונציה בשנת 1516, מתוך מטרה לרכז את כל יהודי העיר באזור מגורים אחד, הוא אחד האזורים המרתקים ביותר בעיר. השטח שנבחר שימש לפנים כאזור בתי יציקת ברזל (המילה geto פירושה יציקת ברזל) ונקרא 'גטו נואובו' – 'הגטו החדש'. בגטו 'החדש' חיו יהודים שהתקבצו לוונציה מרחבי אירופה. מאוחר יותר הגיעו לתחומי הרפובליקה יהודים מהמזרח, והם יושבו בסמוך, באזור שנקרא דווקא 'גטו וקיו' – הגטו 'הישן'. הגטו לא נועד, בראשיתו, להפלות יהודים לרעה, אלא להקצות לכל מיעוט בוונציה את אזור המחייה והקיום שלו. לאט לאט נחקקו חוקים מגבילים: היהודים בגטו נצטוו ללבוש בגדים מיוחדים ועליהם אות מזהה, ביוצאם מתחומי הגטו, שערי הגטו נפתחו בבוקר ונסגרו בלילה, הוגבלה תעסוקת היהודים ועוד. בתוך הגטו נבנו בתים רבי קומות, מתוך ניסיון להתגבר על מצוקת המקום. בגטו פעלו מוסדות יהודיים, בתי כנסת ובתי מדרש, בתי תמחוי ואפילו תיאטרון. שערי הגטו נפתחו על ידי נפוליאון, בשנת 1797, שהייתה שנת העצמאות האחרונה של הרפובליקה הונציאנית. כיום מהווה הגטו כמרכזה החברתי – תרבותי – דתי של הקהילה היהודית, שם נמצאים משרדי הקהילה, הספריה, בתי הכנסת והמוזיאון, חנויות ומסעדות כשרות.

 

Galleria dell’accademia

מוזיאון האקדמיה הוא אחד המוזיאונים החשובים בעיר. האקדמיה לציור ופיסול הוקמה בוונציה בשנת 1750. בשביל לסייע לתלמידים להתאמן ברישום ולהקל על נגישותם ליצירות אמנות, הוחלט להקים אולם תצוגה, שהפך עם הזמן למוזיאון. ב'אקדמיה' מוצגת אמנות המאות ה-14 עד ה-18, ביניהן יצירות מאת אמנים וונציאנים כג'ורג'ונה, טיציאן, טינטורטו, מאנטנייה, ג'ובאני וג'נטילה בליני, קארפאצ'ו, לורנצו לוטו, לורנצו ונציאנו ועוד.

 

אוסף פגי גוגנהיים – Collezione peggy guggenheim

אוסף פגי גוגנהיים שוכן בארמון מן המאה ה-18 בו התגוררה לאחר מלחמת העולם השנייה אספנית האמנות ופטרונית האמנים האמריקנית פגי גוגנהיים. זהו אחד האוספים החשובים של אמנות מודרנית אירופית, המכיל מיצירותיהם של בראק, פיקאסו, מירו, קנדינסקי, באלה, מונדריאן, מגריט, הנרי מור, פרנסיס בקון, פולוק ואחרים. זהו אחד המקומות הנעימים והקסומים ביותר בעיר.

 

Museo Correr

מוזיאון קורר נפתח בשנת 1922 בכיכר סן מרקו, מוצג אוסף האמנות של האציל הוונציאני תיאודורו קורר, הוא הוריש לוונציה בשנת 1830. בקומה הראשונה של המוזיאון מוצגים אוספי מסמכים, תעודות ופריטים המתעדים את ההיסטוריה החברתית שלטונית של הרפובליקה. באולם הניאו קלסי מוצגים פסלים ותבליטים של אנטוניו קאנובה, ובקומה השנייה מוצגות יצירות של ציירים מתקופת הרנסאנס הוונציאני, ביניהם לורנצו ונציאנו, יאקופו, ג'ובני וג'נטילה בליני, קרפאצ'ו, לורנצו לוטו ועוד.

 

Palazzo Ca’doro

אחד הארמונות הגותיים המפורסמים בוונציה, ששיפוצו ארוך השנים הסתיים לא מכבר, הוא פאלאצו קא'דורו (בית הזהב). זהו הארמון היחיד בוונציה שלא נקרא על שם בעליו, מאריו קונטאריני. הוא נבנה באמצע המאה ה-15 וחזיתו הייתה מצופה, כנובע משמו, בזהב. כיום שוכנת בו גלריית פרנקטי לאמנות, ובה יצירתו המפורסמת של מנטניה, 'סן סבסטיאן'. התצפית היפה ביותר על הבית מתקבלת משייט בתעלה הגדולה.

 

Campo e chiesa di santi giovanni e paolo

כנסיית סנטי ג'ובני ופאולו (או בלשון הונציאנים: סן זאניפולו) נמצאת בלב הכיכר הנושאת את שמם. כנסייה דומיניקנית זו, שהייתה בין העשירות והחשובות ביותר בוונציה, שימשה כמקום קבורתם של שליטי הרפובליקה – הדוג'ים. בכיכר נערכו חגיגות, טקסים, הלוויות מפוארות ותהלוכות. במרכז ניצבת אנדרטת הקונדוטייר ברטולומאו קולאוני, ששירת את הרפובליקה הונציאנית במאה ה-15. קולאוני הוריש בצוואתו סכומי כסף רבים לוונציה, וביקש שתוקם אנדרטה לזכרו. את האנדרטה תכנן (אך לא הספיק לסיים) אנדראה דל ורוקיו, מורהו של לאונרדו דה וינצ'י. כנסיית הקדושים ג'ובאני ופאולו, הניצבת בכיכר, היא הכנסייה הגדולה ביותר בעיר, ובנויה בסגנון גותי-ונציאני: תקרה גבוהה, חלונות ויטראז' מאורכים, קשתות החזית המאורכות וצריחונים המעטרים אתה. לצד הכנסייה נמצאת חזיתו המפוארת שלscuola grande di san marco, מבנה שהיה בעבר מושבה של אחת מאגודות הצדקה (scuole) הגדולות של ונציה וכיום משמש כבית חולים (ospedale).

Canal Grande

 

"רחובה הראשי של העיר, הנקרא 'קאנאל גראנדה', רחב למדיי. במרכזו עוברות סירות ושטות ספינות, לאורכו נמצאים הבתים היפים ביותר. אני מאמין שזהו הרחוב היפה ביותר בעולם". כך תאר בשנת 1494 פיליפה דה קומינס, שגרירו של מלך צרפת קרל ה-8 בוונציה, את שראו עיניו. 'הרחוב הראשי' של וונציה הוא אם כן תעלת המים הגדולה, המתפתלת בצורת s, וחוצה את העיר לשני חלקים: בכל אחד מהם נמצאים שלושה מששת רבעי העיר. במשך מאות שנים שימשה התעלה כערוץ הימי המרכזי של הרפובליקה. משני צידיה, על גדותיה, נבנו ארמונות מפוארים, כנסיות ומבני ציבור. את התעלה חוצים כיום שלושה גשרים: הגשר הסמוך לתחנת הרכבת (ponte degli scalzi), גשר הריאלטו (ponte di rialto) הנמצא במרכז ונציה וגשר האקדמיה (ponte dell’accademia) הנמצא בדרום התעלה, מול מוזיאון האקדמיה. הגשר העתיק ביותר, שהיה למעשה היחיד עד המאה ה-19, הוא הריאלטו (ראה ערך). קצת מספרים: אורכה של התעלה הגדולה 3.8 קילומטרים ורוחבה נע בין 30 ל-70 מטרים. עומק המים לאורך התעלה הוא 5 מטרים. בתעלה עוברים אוטובוסי המים המפורסמים של ונציה, ה'ואפורטי', חולפות במהירות מוניות מים, סירות משטרה ואמבולנס וכמובן הגונדולות – אמצעי התחבורה המזוהה עם ונציה יותר מכל.

Chiesa di santa maria gloriosa dei frari

Frari i – כך כונו הנזירים הפרנצ'יסקנים, שהגיעו לוונציה במאה ה-13, רכשו חלק מאדמות רובע סן פולו והקימו כנסייה קטנה. במאה ה-14 הוקמה הכנסייה הנוכחית, בסגנון גותי-ונציאני, המזכיר את המודל של הכנסייה הדומיניקאנית של הקדושים ג'ובני ופאולו (ראה ערך). מגדל הפעמונים של הכנסייה העצומה הוא השני בגובהו בוונציה (70 מ'). כאן נקברו רבים מחשובי ונכבדי העיר: אצילים, דוג'ים, אמנים ושכירי חרב. הכנסייה מכילה מספר רב של יצירות אמנות מאת טיציאן, דונטלו, ג'ובאני בליני ועוד.

 

Scuola grande di san rocco

'סקואולה גראנדה די סן רוקו', היא אחת משש אגודות הצדקה הגדולות, שפעלו למען מטרות חברתיות כמו עזרה לעניים, לחולים ועוד. אגודות אלה, שנוסדו בימי הביניים, הקימו במהלך השנים מבנים מפוארים (scuole), אותן קישטו ופיארו. סן רוקו עצמו נולד במאה ה-13 בצרפת והקדיש את חייו לריפוי נפגעי מגפות ומחלות. במאה ה-15 הועברה גופתו לוונציה והוא הפך לאחד לקדוש המגן על העיר מפני המגפות. מדי שנה ב-16 לאוגוסט, נחגגת חגיגה עממית לזכרו. הארמון עצמו נבנה בסוף המאה ה-15, ואולמותיו עוצבו וצוירו על ידי הצייר ג'אקופו רובוסטי, הידוע יותר בכינויו טינטורטו.

 

Chiesa di san rocco

כנסיית סן רוקו, הנמצאת ליד ה'סקואולה', נבנתה במאה ה-15. חזית הכנסייה מהמאה ה-18, וגם היא מכילה מיצירות טינטורטו.

 

Palazzo ducale

'אם כנסיית סן מרקו היא הלב של ונציה, 'פאלאצו דוקאלה' הוא המוח', כך היטיב לפשט המשורר דייגו ואלרי. ארמון הדוג'ים, הוא 'פאלאצו דוקאלה', שימש כמרכז השלטוני והמשפטי של הרפובליקה הוונציאנית במשך מאות שנות קיומה. במבנה המסוגנן, הניצב לצידה של בזיליקת סן מרקו וצופה אל מימי הלגונה, התנהלו החיים הפוליטיים של ונציה. הארמון נבנה בשנת 1340, בסגנון גותי מיוחד במינו: חיצוניותו מעודנת ונראית כרקמת תחרה עדינה משיש, בחזית קומתו התחתונה ארכדת קשתות מחודדות, את קומתו השנייה מקיפה מרפסת עמודים מפוסלים, וריבוי הפתחים מעניק תחושה של קלילות למבנה. ניתן לבקר בארמון, שהפך למוזיאון, ולראות את אולמות מועצת העיר על ריהוטם ויצירות האמנות שקישטו אותם, מושבו של הדוג'ה וכן את בית המשפט ובית הסוהר אליו עברו הנאשמים במשפט כשהם צועדים על גשר האנחות. בין היצירות המפורסמות הנמצאות בארמון: 'גן העדן', ציורו של טינטורטו, המכסה את קירו של האולם בו נהגו לבחור את הדוג'ים.

Arsenale

הארסנל הוא קומפלקס ענק וסגור של מבני תעשייה, מזחים ומחסנים, ששימש בעבר כמספנת הצי הוונציאני. הוא נבנה במאה ה-12 ושימש כמספנה, וכיום הוא שטח צבאי ואין אפשרות להיכנס אליו, אך שער הכניסה המרשים, עם פסלי האריות השומרים על פתחו, ושני המגדלים העתיקים הניצבים מעל התעלה החודרת אל הארסנל, נותנים יותר משמץ של מושג לגבי עוצמתו ההיסטורית של הצי, שהיה אחד מציי האניות הגדול בעולם. אחת לשנתיים הופך אזור הארסנל למוקד השני של תערוכת הביאנלה, תערוכה בינלאומית לאמנות המתקיימת בגני הג'ארדיני בעיר. התצוגה בארסנל ממוקמת במחסנים הישנים שהפכו לחללי תצוגה. ליד הארסנל נמצא מוזיאון הספנות ההיסטורי – museo storico navale, בה נמצא אחד מאוספי המודלים הגדול מסוגו באירופה, המציג את התפתחות הצי הונציאני, וכן אגף מיוחד המוקדש למלכת כלי השייט הונציאנים: הגונדולה.

Chiesa di san zaccaria

כנסיית סן זכריה נבנתה במאה ה-9, אך המבנה עבר שינויים רבים במהלך השנים והושלם במאה ה-16. בכנסייה נמצאות יצירות אמנות רבות ומפורסמות, שלמרבה המזל לא נלקחו ממנה לטובת הצגתן בחללי המוזיאונים ובשל כך ניתן לראות אותן במקום שבו נועדו להיות מוצגות, ביניהן ציור המזבח 'המדונה והילד עם ארבעת הקדושים', יצירתו של ג'ובאני בליני.

 

כנסיית המושיע chiesa del redentore

כנסיית המושיע הוקמה באי הג'ודקה, הנמצא מול ונציה, כהוקרה על עצירת מגפה. בקיץ 1575 פרצה אחת ממגפות הדבר הקשות ביותר שפקדו את ונציה. מי שיכל להרשות לעצמו לנטוש את העיר, כמו אותם אצילים שמצאו מקלט בוילות הכפריות שבנה עבורם באזור הכפרי של ונטו האדריכל פאלאדיו, עשה זאת. בשנה אחת מתו מהמחלה 50,000 איש, כמעט שליש מתושבי הרפובליקה. מושלי ונציה ניסו להרחיק את הנגועים במחלה אל איים אחרים בלגונה, אך המגפה לא נסוגה. בסתיו 1576 נדר הדוג'ה אלביסה מוצ'ניגו נדר: והיה ותיפסק המגפה, יקים כנסיה שתוקדש לישוע המושיע – il redentore. החורף הקשה שהגיע בסופה של אותה שנה שם קץ (זמני, כפי שיתברר בהמשך) למגיפה. הדוג'ה קבע במהירות את מקום הקמת הכנסייה באי ג'ודקה והטיל על האדריכל פאלאדיו, שהיה האדריכל הנודע ביותר בתקופתו, להקים את הכנסייה. פאלאדיו תכנן כנסיה הנראית ממבט ראשון כמו מקדש רומי קלאסי, ועל ידי כך חיזק את האלמנט הטקסי שיועד לכנסיה. אימוץ הערכים הארכיטקטונים הקלסיים מאפיין את מרבית עבודותיו של פאלאדיו, שבטיוליו הרבים לרומא רשם את המבנים העתיקים ששרידיהם נותרו בעיר וחקר את סודות הבנייה הקלסית. הוא תכנן מבנה ארוך בעל אולם תווך מאורך אך מספיק רחב, שיתאים לסיום התהלוכה, שנקבעה על ידי הסנאט לציון יום השנה להצלה מן המגפה. התהלוכה נקבעה ליום א' השלישי בחודש יולי, וכך החלה המסורת של חגיגות המושיע, הנחגגות מדי שנה. החגיגות, שמציינות מדי שנה בחודש יולי את יום עצירת המגפה, מתחילות כבר בשבת בערב. אנשים רבים נוהרים אל הגשר הנבנה במיוחד לחגיגות, המוצב על סירות ומחבר בין הרציף הנקרא zattere לבין הכנסייה הנמצאת מעבר לתעלה, על אי הג'ודקה. שני הרציפים זה מול זה מוארים בשרשראות של מנורות, ועמוסים בדוכנים בהם מוגשים מאכלים מסורתיים. סירות מקושטות ועליהן חוגגים רבים מתכנסות באיזור שבין הג'ודקה ללידו, ומחכות לארוע המרכזי – מופע זיקוקי דינור, הנערך חצי שעה לפני חצות הלילה. רבים ממשיכים לחגוג בסירות עד אור הבוקר.

 

כנסיית Santa maria della salute

כנסיית ה'סלוטה', כפי שמכנים כנסייה זו בקיצור, היא אחת הנסיות המרשימות והמונומנטליות ביותר בוונציה. גם היא, כמו כנסיית המושיע, הוקמה כהוקרה על עצירת מגפה. בשנת 1630 חזרה לאיטליה מגפת הדבר הנוראה. אחת הערים שנפגעו בצורה הקשה ביותר במגיפה הייתה העיר מנטובה, שסבלה בעקבות המגיפה מבידוד ורעב. שליטי מנטובה החליטו לשלוח לונציה שגריר, שיבקש סיוע לעיר. הונציאנים כיבדו את השגריר אך ליתר בטחון שיכנו אותו באי סן סרבולו, שהיה מבודד ולא מאוכלס. מסופר כי נגר אחד, שנשלח אל האי כדי לסייע בהכשרת מגוריו של השגריר, נדבק ממנו במחלה. שבוע לאחר מות הנגר (ומשפחתו), נפטרו עשרה אנשים נוספים בשכונה. כך החלה ההתפשטות המהירה של המחלה בונציה. תוך זמן קצר ניגפו במגיפה רבבות בני אדם. לאחר שנכשלו כל המאמצים הרפואיים להדביר את המגפה, ופרסים כספיים שהוצעו למי שיפסיק אותה לא הועילו, פנו שוב בני ונציה אל הדת בתקווה שזו תושיעם. כמעט כל בני ונציה ששרדו את המגיפה ארגנו תהלוכה שארכה שלושה ימים ושלושה לילות, בהם צעדו אנשים בככר סן מרקו כשהם מחזיקים נרות וצלמים דתיים. הדוג'ה ניקולו קונטריני נדר נדר למדונה: והיה ותיעצר המגיפה, יבנה לכבודה כנסיה שתהיה המפוארת והיפה ביותר שראתה ונציה מעודה. וכמובן כך היה. שבוע לאחר מכן נראה היה שהמחלה מתחילה לסגת. לאחר לא מעט ויכוחים, נבחר המקום בו תיבנה הכנסייה – ליד בית המכס, בתחילת התעלה הגדולה, במקום ב החריבו לא מכבר שכונה שלמה של אנשים שמתו מהמגיפה. באפריל 1631 הונחה אבן הפינה לכנסיה שתיבנה בכניסה לתעלה הגדולה, משקיפה על ככר סן מרקו. תכנון הכנסייה הוצע למכרז, בו זכה האדריכל הצעיר בלדסרה לונגנה, שתכנן מבנה ברוקי מפואר שבנייתו הסתיימה 56 שנים לאחר מכן, ונחשב חדשני לעומת כנסיותיה המוקדמות יותר של העיר. מבנה מתומן ולבן, הבנוי מאבנים שנחצבו באזור חצי האי איסטריה, ניצב על במה מוגבהת בת 15 מדרגות, עם שער כניסה מפואר המעוטר בארבעה עמודים. השער הפונה אל התעלה הגדולה נפתח רק פעם אחת בשנה: ב-21 בנובמבר, שהפך בוונציה ליום החגיגות לכבוד המדונה.

חג ההודיה – festa della Madonna della salute

חגיגה זו, שנחגגת ביום בו הוקדשה הכנסייה המפוארת, היא אחת החגיגות האהובות ביותר על הונציאנים. גם כאן נדרשה בניית גשר גונדולות, ששימש את החוגגים שעברו מצדה השני של התעלה הגדולה אל כנסיית ה'סלוטה', כדי להדליק נר לכבוד המדונה. התהלוכה, שיוצאת מכיכר סן מרקו, מונהגת על ידי הפטריארך ופמלייתו. המוני ונציאנים צועדים אחריהם, כשמסביב לכנסיה פזורים דוכנים שונים של נרות וממתקים.

איי הלגונה: מוראנו, בוראנו וטורצ'לו

"אי הזכוכית", מוראנו 

מוראנו הוא אחד האיים הגדולים ביותר בלגונה. האי היה מיושב עוד בתקופה הרומית, ושימש את יורדי הים בדרכם לנמלי הים האדריאטי. עם השנים הפך הנמל שלו מרכז מסחר פעלתני. בשנת 1291, בעקבות שריפה, הועברו לכאן מוונציה הכבשנים בהם ייצרו זכוכית, מחשש לשריפות נוספות. לאט הפך ייצור הזכוכית לשם נרדף לאי. בביקור באי אפשר להיכנס אל סדנאות ניפוח הזכוכית שנמצאות בו, ואף לצפות בהדגמה של מלאכה זו. אפשרות נוספת היא ביקור במוזיאון הזכוכית, הנמצא בארמון ג'וסטיניאן. כנסיית סאנטי מריה ודונאטו היא הכנסייה המרכזית באי, ונבנתה לכבודה של מריה בסגנון ביזנטי במאה ה-7, אך במאה ה-12, לאחר הבאת עצמותיו של הקדוש דונאטו, שופצה ונבנתה למעשה מחדש בסגנון רומנסקי. הכנסייה המיוחדת מכילה פסיפס מוזהב המתאר את מריה, רצפת שיש, פסיפסים צבעוניים מרהיבה ותקרת עץ.

 

"אי התחרה", בוראנו
האי בוראנו הוא אחד האיים המקסימים ביותר בלגונה: זהו כפר דייגים צבעוני, שכל בית מבתיו צבוע בצבע אחר. בוראנו הפך למרכז תעשיית התחרה במאה ה-16. פיאצה בלדסרה גאלופי היא הכיכר המרכזית, סביבה מסעדות דייגים רבות וחנויות המוכרות עבודות תחרה מכל סוג שהוא.

"אי התורין", טורצ'לו
האי טורצ'לו שונה מכל האיים בלגונה: אין כאן בתים, רחובות ושכונות, רק תעלות ושטחי ירק פראיים, וכנסייה עתיקה ומרהיבה, המושכת לכאן את התיירים. בטורצ'לו חיים כיום עשרות אנשים בלבד אך במאה ה-10 התגוררו כאן למעלה מעשרת אלפים בני אדם, והיה זה אחד האיים החשובים והעצמאיים ביותר בלגונה. במאה ה-14, לאחר התפשטות מגפת המלריה, ננטש האי בהדרגה, עד כדי כך שבמאה ה-17 העביר הבישוף של האי את מקום מושבו למוראנו הסמוכה. במרכז האי ניצבות הבזיליקה הרומנסקית santa maria assunta, וכנסיית santa fosca הביזנטית. בזיליקת סנטה מריה אסונטה החלה להיבנות בשנת 639. רצפת הכנסייה המרשימה, בעלת מגדל הפעמונים הנראה למרחקים, מכוסה כולה פסיפס שיש. על קיר המזבח מוזאיקה מוזהבת ובה מריה והתינוק, מעל מחיצת התפילה (איקונוסטזיס) הנישאת מעל עמודים שורה של ציורי קדושים. לפני היציאה, על הקיר הפנימי של החזית, מתואר יום הדין האחרון, מהמאה ה-12.

הלידו של ונציה
הלידו ("חוף") של ונציה, כך נקראת רצועת היבשה שאורכה 12 ק"מ, ש'סוגרת' את הלגונה ממזרח. הלידו 'התגלה' במאה ה-19 והפך למקום ששאב אליו מבקרים רבים, ביניהם אנשי רוח, סופרים ומשוררים. תיירים עשירים שהגיעו בעקבותיהם הפכוהו לאתר נופש יוקרתי במחצית המאה ה-20. שלא כמו בוונציה, בלידו תפגשו מכוניות, אוטובוסים ואופנועים, שכונות מגורים אפרוריות, כבישים ורחובות. יש בלידו בתי מלון רבים, וגם קזינו הפועל בחדשי הקיץ. מדי שנה בספטמבר מתקיים כאן פסטיבל הסרטים בינלאומי של ונציה.

 

התקשרו עכשיו 03-6753131