תמיד מפליא אותי איך תוך כמה ימים
אנשים זרים זה לזה פתאם מפשירים
ולומדים מהר מאד להכיר את אלה שהם תמיד בלחץ, תמיד רצים,
וכאלה שבנועם וחיוך לא ממהרים, נהנים מהחיים…
בהדרכתה של הגברת עם הורד
שבטח כל לילה
מתעוררת וסופרת
שהיא לא גננת ונוקשה לעתים
וכל הנודניקים והמקטרים (אם יש)
מהר מאד את הערותיהם מפסיקים…
המדריכה מחזיקה אותנו ביד ברזל
בשיטת “הגזר והמקל”,
“פיפי עושים כשאפשר ולא רק כשצריך”, אמרה,
“ומשעות הערב ועד שעות הבוקר תעשו לכם מה שבא…”
אבל ורדה, עם כל זה,
תודה על הידע, הרב גוניות וכל השיחות המעניינות
שאותן העברת לנו כל יום בזמן הנסיעות.
תודה על כך שגם כעבור 22 שנות הדרכה
את עדיין מתלהבת ומדביקה בהתלהבותך את כל הקבוצה.
הפעם אנחנו באיטליה אחרת, שונה,
לא מה שהכרנו במרכז ובצפון המדינה
היא יותר לבבית, מסבירת פנים, עניה וצנועה
ובגלל מיקומה הגאוגרפי
הרצועה הצרה הזאת להרבה עמים קסמה.
זה התחיל מתי שהוא עם היוונים,
המשיך עם רומא, הגותים, הלומברדים, הביזנטים,
הנורמנים, הקיסרות הגרמנית, תורכים וצרפתים,
ועיקבותיהם בארכיטקטורה ובאומנות בכל מקום מורגשים.
למדנו על האומנות הרומנסקית, הביזנטית,
הרנסנס, הנאוקלאסיקה והברוק ,
והגענו באומנות המודרנית אפילו עד הוק.
בעיירות הקטנטנות של ימי הביניים
טיילנו בשעות החמות מאד בצהריים
כשכל האיטלקים בסייסטה נמים
וברחובות רק התיירים המזיעים מטיילים…
למדנו על העליה לרגל, האמונה והקדושים
וכל זה ממש לא קל לתמצת ב-8 ימים….
נזכר בדומניקו מדוניו, בפדרה פיו וקרלו לוי
ובציור הקיר המרגש, וכמובן , איך לא, בפרידריך השני…
את כל הפיאצות והפיצות, הקתדרלות והכנסיות,
את לצ’ה המרשימה שטיילנו בה בשעות הבוקר המוקדמות,
והיא דמתה אז יותר לעיר רפאים
שבה פגשנו רק כלב וחתול במרפסות ושתי נשים שניקו את התריסים…
כמובן את סיפורם המרגש עד דמעות של העקורים
בסנטה מריה אל בניו וסנטה מריה די לאוקה ואת כל הקדושים האחרים.
גליפולי היפה, הטרולים בארבלובלו וההליכה הארוכה למערה הלבנה
שבה הרגשנו כאילו מהלכים בסרט של וולט דיסני, בארץ אגדה.
וכמובן מאות ה-12 וה-17 הן מאד מאד חשובות
ואנחנו חייבים לזכור אותן, אפילו אם נשכח את הסיבות,,,
את המאפיה ואת הריחות שעולים מהמאפיות,
את הג’לטי – הגלידות, שאכלנו בהפסקות
וגם מהי ארוחה איטלקית?
כי ארוחה איטלקית היא לא סתם ארוחה,
ראשית היא לוקחת יותר מקפליים שעה.
מתחילים באנטיפסטי או סלט מכל הסוגים
ואחר כך מגיעה הפסטה, גם היא בשלל צבעים
וכאן כולם חושבים שזהו, סיימנו,
ומחכים בקוצר רוח למנה האחרונה המתוקה,
ואז הפלא ופלא, במקומה מופיעים 2 פולקס עם תפוח אדמה!
איזו אכזבה!
ורק אחרי כל זה מגיעה סוף סוף הפינקוטה.
ועוד בתוספת היין את הצרות שוכחים
ויוצאים עם מצב רוח טוב והרבה חיוכים.
לא מבינה איך האיטלקים לא שמנים
ובכל זאת, למרות הפסטות, יש ביניהם לא מעט חתיכים הורסים..
אז ורדה, על כל אלה אנחנו לך מאד מודים,
נחזור הביתה עם מטען כבד, הרבה חוויות, ואפילו חברים חדשים
וכשהסרט שעשיתי יהיה ערוך ומוכן
מה שבטח יקח לא מעט זמן,
נפגש אולי אצלנו ברמת השרון
כדי להזכר בטיול היפה
עם פסטה , סלט, גלידה וכוס קפה.
להתראות ותודה.